מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #9

באופק החלו לנצנץ אורות האי וזה היה סימן שתכף מגיעים, המתח גבר אצלי וגם החשש, מה יהיה? איך אגיע? האם אמצא את המקום בקלות? והאם לא יקרה לי שום דבר רע בחושך? ככה זה כשזו הפעם הראשונה במקום שמעולם לא הייתי בו, ככה זה כשמגיעים בחושך.

אי של חמורים

המעבורת להידרה יצאה בדיוק בשעת השקיעה וככל שהדקות חלפו, השמים הפכו כהים יותר ויותר. החשש הגדול שלי התממש, אני הולכת להגיע בחושך. העייפות של כל היום הצטברה והגוף היה מתוח ועד כמה שלנסוע במעבורת זו חוויה, בחושך זה כבר הרגיש פחות.

האי הידרה הוא חלק מהאיים הסארוניים, בניגוד לסיפנוס, מילוס ופארוס בהם הייתי עד עכשיו, המשתייכים לאיים הקיקלאדיים. הידרה קרובה במרחק שעה לפיראוס וההפלגה אל האי היתה קצרה יחסית, כשעה. בחרתי להגיע לאי הידרה אחרי שקבענו שמעון ואני שבשבוע האחרון לטיול הוא יצטרף אלי והחלטתי שאתקרב לאתונה, כך שיהיה קל יותר להיפגש. חקרתי קצת על האיים הסארונים והאי הידרה תפס אותי, מכיוון שהוא שונה מיתר האיים בכך שאין בו מכוניות וזה סיקרן אותי ממש.

באופק החלו לנצנץ אורות האי וזה היה סימן שתכף מגיעים, המתח גבר אצלי וגם החשש, מה יהיה? איך אגיע? האם אמצא את המקום בקלות? והאם לא יקרה לי שום דבר רע בחושך? ככה זה כשזו הפעם הראשונה במקום שמעולם לא הייתי בו, ככה זה כשמגיעים בחושך.

רגע לפני שהמעבורת נעצרה, ולמרות שקיבלתי מבעל המקום שאצלו הזמנתי את החדר הוראות מפורטות איך להגיע, רק ליתר ביטחון, שאלתי אישה שעמדה לצידי במעבורת, אם היא יודעת איפה המלון שהזמנתי Rafalias Mansion. ״כן, אני הולכת לכיוון, אקח אותך.״ ככה היא אמרה בלי לחשוב פעמיים והמתח שהיה בי נרגע.

מצד אחד, זה טוב לעמוד על המשמר, להיות ערניים ולהתכונן לכל תרחיש, אבל מצד שני, אני כבר מבינה שלרוב, כל הסרטים שרצים לנו בראש – אין להם כל קשר למציאות. כך גם הפעם.

הרציף שבו עגנה המעבורת היה מואר בגרלנדות שנמתחו ממסעדה למסעדה לכל אורך הרציף. הרציף שהיה מלא במסעדות היה גם מלא באנשים שישבו ואכלו ארוחת ערב באותה השעה. אין לי אפילו יכולת להשוות את זה לשום דבר אחר בגלל שכל תיאור שאתן יחטא לאווירה שהייתה שם ברציף באותו הרגע. אולי ההפתעה היתה כל כך גדולה כי ציפיתי להגיע למקום חשוך ושכוח אל.

הרגשתי שכל העייפות של כל היום מתמוססת ואנרגיות של משהו חדש ומסקרן, נכנסות בי והלב שלי ניתר בשמחה – המסע היה שווה.

הלכתי אחרי הגברת שצעדה די מהר,מנסה להדביק את הקצב סוחבת את המזוודה הכבדה.

זוכרים שבעל חנות המזוודות אמר שהמדרכות בהידרה טובות? נו, טוב, הוא לא בדיוק דייק.

המדרכות בהידרה בנויות מאבנים עגלגלות וגלגלי המזוודה שלי נשמעו כנראה בכל רחבי האי. בקצה הרחוב בו שוכן המלון הקטן, חיכה לי בעל המקום – בחור נחמד ונמרץ בשם אנדראס. הוא עמד שם עם חיוך גדול, לקח ממני את המזוודה וכיוון אותי אל תוך האחוזה שמבחוץ נראתה כמו מבצר, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע זה, איזה מסכן שהוא צריך לסחוב את המזוודה הכבדה שלי…

Rafalias Mansion הוא סיפר, היא אחוזה של המשפחה מדורי דורות והוא הפך אותה למלון קטן עם כמה חדרים וחצר פרחונית שניתן לשהות בה בכיף ולהרגיש טעימה מגן עדן (כלומר, אם מוציאים את היתושים מהמשוואה).

הוא הזמין אותי לשבת על ספה ירוקה מאיזו מאה אחרת, מזג לי כוס מים וסיפר לי בכמה דקות את ההיסטוריה של הבית ושל המשפחה, תוך שהוא מצביע על דיוקנאות גדולים שהיו תלויים על כל קירות החדר ומסביר מי הסבא ומי הסבתא ולאיזה דור הם שייכים, ואני רק שמחתי שזה הסיום לכל היום הארוך הזה שהתחיל בתשע בבוקר כשיצאתי מהמלון בפארוס והסתיים כמעט קרוב לתשע בערב במלון אחר לחלוטין.

(בדרך, כשצעדנו לחדר שלי, הוא הצביע על שתי דלתות ואמר שאלה היו החדרים של הסבא והסבתא שלו ואני רק קיוויתי שהם לא יבואו לבקר אותי בלילה.)

הלב שלי התחיל לקפץ משמחה ברציף הנמל, המשיך כשהתקבלתי בצורה כל כך יפה ולא אופיינית לאף מקום אחר שהייתי בו והמשיך כשנכנסתי לחדר היפה שהיה שילוב של עתיק וחדש ועל קירותיו תמונות המספרות את ההיסטוריה של המקום. העייפות שהיתה בי נעלמה כליל ולא הצלחתי להירדם גם לאחר יום של מסע שהיה כמו רכבת הרים.

הידרה הוא אי קטן, עם רחובות צרים שאפשר ללכת בהם לאיבוד, מעגן לא גדול לסירות מכל הסוגים והמינים, חוף ים מוזר שבנוי על סלעים וצריך לרדת אליו עם סולם, חנויות קטנות ומסקרנות ומסעדות שבחלקן הן מלכודת תיירים ובחלקן מסעדות אותנטיות ששום דבר מהחיצוניות שלהן לא מעיד על כמה טעים שם. באי כאמור אין רכבים וכל התחבורה מתבססת בו על חמורים ועל עגלות למעבר סחורה וזה מייצר שקט שהוא שונה ומיוחד מכל מקום אחר.

שלושה שבועות וארבעה איים חלפו מהרגע שבו הגעתי ליוון וכל אי הוא אחר ושונה מקודמו. כשחזרתי נשאלתי לא מעט  אם לא השתעממתי ומה עשיתי שם כל היום ואיך זה לטייל לבד. כי הלבד יכול להיות נעים וכיפי אבל הוא יכול להיות גם מלחיץ ומאיים. וכשנמצאים בחו״ל, במקום שאינו מוכר, כל אלה מוקצנים פי כמה וכמה.

אז לא.

לא השתעממתי ואיך בכלל אפשר להשתעמם כשהכל חדש ומסקרן ומרתק ובכל יום מתגלים דברים חדשים וכל אי הוא קצת שונה מהאחר ובכל אי פגשתי אנשים חדשים והחוויות נערמו, גם החיוביות וגם אלה שפחות וככל שהימים חלפו משהו בפנים זז וקיבל צורה אחרת.

היום אני יכולה להגיד שזה היה מסע שמשנה.

משנה תודעה, משנה נקודת מבט, משנה תפיסת עולם.

אבל את כל זה לא ידעתי כשהחלטתי לצאת אליו.

אז לאן המשכתי מהידרה ומה קרה כמה ימים אחרי? הכל בפוסט הבא

דילוג לתוכן