מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #8

בראש אני יודעת שבאמת לא קרה כלום והכל יסתדר, אבל משהו ברגש עוד משתהה קצת, לא מתחבר עדיין אל ההיגיון. מהשעה תשע בבוקר אני בדרכים וכנראה שהעייפות עושה את שלה וגם המזוודה הכבדה שמשתרכת מאחורי מקרטעת, והחום, והמחשבה על כך שאגיע בחושך למקום שאני לא מכירה.

מה הכיוון?

כדי להגיע לאי הידרה (Hydra) מפארוס, הייתי צריכה לקחת שתי מעבורת: האחת לנמל פיראוס והשניה לאי הידרה בין אחת לשניה הפרידו שלושת רבעי שעה ואני, שלא מנוסה במעבורות חשבתי שזה די והותר זמן. הזוג שפגשתי באוטובוס מהמלון ושט גם הוא באותה המעבורת כמוני, אמר לי כבדרך אגב, שיכול להיות שאני לא אספיק למעבורת הבאה ושזה קורה שמפספסים מעבורת ושכדאי לי לקחת את זה בחשבון. אני כמובן לא העליתי על דעתי שיכולה להיות אופציה כזו (בחורה אופטימית) אבל ככל שהזמן חלף הבנתי שזה עלול לקרות ושזה הולך והופך מרגע לרגע למוחשי יותר.

כשהמעבורת נכנסה לנמל, הבנתי שהאיחור השאיר לי עשר דקות לעבור מרציף אחד לרציף השני, והמזל היה ששני הרציפים היו ממש סמוכים זה לזה.

מכיוון שכבר הבנתי שאני באיחור, התכוננתי. נעמדתי ממש ראשונה בפתח של המעבורת, ברגע שהדלת נפתחה, רצתי לקומה של המזוודות, משכתי את המזוודה הכבדה שלי והתחלתי לרוץ לרציף הצמוד.

אני רצה בכל הכוחות לכיוון הרציף, כאילו שחיי תלויים בזה ומרגישה מרגע לרגע שכבר אין לי אוויר. אולי זה הלחץ שהייתי בו, אולי באמת רצתי מהר, אולי אלה הדקות שחלפו. ״עוד קצת״ אני אומרת לעצמי ״את לא מתייאשת עכשיו, הנה את תכף מגיעה.״ אני מעודדת את עצמי כמו ספורטאית באולימפיאדה כשהאוויר הולך ואוזל לי וברקע אני שומעת צפצוף של אמבולנס, והלב שלי כבר מאיים לקפוץ החוצה ממקומו. ״זה בטח בשבילי האמבולנס הזה״, אני חושבת בציניות כי באמת באמת אני כבר מתחילה לצפצף.

אני נכנסת לרציף גדול מאד שעוגנות בו המון מעבורות עם השם של חברת המעבורות שאני צריכה לקחת. ועכשיו, צריכה להחליט לאיזה כיוון לפנות, בהתחשב בדקות הספורות שעומדות לפני, כל החלטה היא קריטית (חיים ומוות כבר אמרתי?) אני מחליטה על כיוון וממשיכה לרוץ. ברגע אחד שני גלגלים מהמזוודה מתנתקים מהמזוודה ומתעופפים לכל עבר. פשוט מתפרקים. אני נעמדת לרגע, מנסה להסדיר את הנשימה, שוקלת אם להתייאש או לא אבל הנה עוד רגע אני מגיעה, עוד מאמץ קטן…

אני ממשיכה לרוץ.

מסתבר שפניתי לכיוון הלא נכון. זו לא היתה המעבורת. כל הרציף שאליו הגעתי היה נטוש ללא נפש חיה. ועכשיו, אני מבינה שאני צריכה לרוץ לצד השני. בלי הגלגלים של המזוודה. בלי נשימה. ויש עוד איזה 3 דקות עד שהמעבורת יוצאת.

 

להתייאש? לוותר?

 

אני עומדת לבד על הרציף עם המזוודה השבורה ותכף גם עם לב שבור (כמה דרמה), ומבחינה בנהג מונית עומד על הרציף. אני עוזבת את המזוודה ורצה אליו, אדומה, מתנשפת ועל סף דמעות, ״אתה יודע איפה המעבורת להידרה?״ אני לא נותנת לו לענות וממשיכה בשלי, ״יש לי עכשיו מעבורת והגלגלים במזוודה שלי נשברו״ אני מתפרצת אליו לתוך הצהריים, שואלת, מתחננת, כמעט בוכה, מראה לו את הכרטיס כדי שיראה את השעה כי אני מבינה שאולי הוא לא קולט וכל רגע חשוב. ״היא בקצה השני.״ הוא אומר, משתהה לרגע ואז מוסיף ״בואי, אני אקח אותך.״ אני קופצת לתוך המונית, הוא מכניס במהירות את המזוודה שלי ששוקלת כמעט טון לתוך תא המטען של המונית ואני לא מפסיקה להודות לו.

 

״כמה לתת לך?״ אני שואלת וכבר מוציאה את הארנק כדי לא לפספס רגע והוא אומר ״שום דבר.״ בלב אני חושבת שיש עדיין אנשים טובים בעולם, המחווה שהוא עשה עבורי ממש לא מובנת מאליו (ואני כבר מתחרטת שהשמצתי את נהגי המוניות באופן גורף).

בטיול שבו אני לבד לגמרי, כל עזרה היא בגדר הפתעה נעימה.

הוא נוסע מהר, אני מנסה להסדיר את הנשימה וכשאנחנו מגיעים כעבור דקה או שתיים שנראות כמו נצח לרציף בה המעבורת שלי נמצאת, היא בדיוק עוזבת את הרציף ומפליגה לה לדרכה.

כל מה שהייתי צריכה זה רק עוד 2 דקות. זהו.

 

הוא מצטער כמעט כמוני ואני רק עומדת שם וכבר לא יכולה לעצור את הדמעות. הוא בטח היה מחבק אותי, אם הוא היה יכול, אבל הוא רק עומד שם מנסה לנחם ״לא נורא, באמת שזה לא נורא, תיקחי את המעבורת הבאה.״

״כן, אני יודעת״ אני מנסה לנחם אותו בחזרה כי אני רואה כמה הוא מצטער עבורי, ״זה באמת לא נורא, אני יודעת.״ אבל הדמעות זולגות מהעיניים והגרון נחנק וזה רגע שבו אני נשברת.

כל מה שהיה אסוף ומוחזק באופטימיות ובשמחה ובמחשבה חיובית, התפרק שם על רציף 7. הריצה המאומצת, החום, הגלגלים שנשברו, המעבורת שיצאה בלעדי – זה כבר היה קצת יותר מדי.

וכל זה רק בגלל פניה לא נכונה שעשיתי. במקום לפנות ימינה, הייתי צריכה לפנות שמאלה. זה הכל.

 

נשארתי שם על הרציף, צופה במעבורת המתרחקת, מנסה להרגיע את הבכי שלא מפסיק. ״די, זה באמת לא כזה נורא,״ אני אומרת לעצמי, ״תירגעי.״

בראש אני יודעת שבאמת לא קרה כלום והכל יסתדר, אבל משהו ברגש עוד משתהה קצת, לא מתחבר עדיין אל ההיגיון. מהשעה תשע בבוקר אני בדרכים וכנראה שהעייפות עושה את שלה וגם המזוודה הכבדה שמשתרכת מאחורי מקרטעת, והחום, והמחשבה על כך שאגיע בחושך למקום שאני לא מכירה. זה הדבר שהכי מלחיץ אותי, החושך.

אני עומדת עוד דקה או שתיים, עם עצמי, מנסה להירגע, מוחה את הדמעות הסוררות. ״די, עכשיו אני צריכה להיות פרקטית ולברר מתי המעבורת הבאה.״ אנו נושמת עמוק ומתקדמת  לעבר משרד הכרטיסים, בטוחה שנרגעתי. ברגע שאני פותחת את הפה שוב הדמעות זולגות. אישה בת חמישים ושלוש בוכה כמו ילדה קטנה ולמרות שהראש יודע שהכל בסדר ולא קרה כלום, הלב לא מספיק להדביק את הפער.

את הפקידה בדלפק זה לא מרשים, ״המעבורת הבאה היא בשש וחצי ואת צריכה לשלם על כרטיס חדש״ היא אומרת בלקוניות. היא כנראה כבר ראתה מספיק אנשים בוכים בגלל שפספסו את המעבורת, ואולי היא פשוט כזו.

אני קונה כרטיס חדש, אין מה לעשות.

עכשיו אני צריכה שוב לקנות מזוודה חדשה. אבל איך אני יכולה להיגרר בעיר עם מזוודה שבקושי זזה?

״אולי יש לכם לוקרים?״ אני שואלת את הבחורה הלקונית. היא לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה ושולחת אותי למקום שבו לחלוטין אין לוקרים. לבסוף בחור נחמד אומר לי שאין לוקרים בכלל מסיבות ביטחוניות. הגיוני. אבל אני חייבת לפתור איכשהו את בעיית הגלגלים ואני לא רואה את עצמי מסתובבת ברחובות עם מזוודה ששוקלת טון, ובלי גלגלים.

 

חשבתי לעצמי שאולי אמצא נהג מונית ואבקש ממנו שייקח אותי לחנות מזוודות, זה נשמע כמו פתרון הגיוני אז אני יוצאת מהנמל, עומדת על המדרכה ומשתהה כמה רגעים כדי לחשוב מאיפה לקחת מונית ואיך. יש לי זמן, השעה ארבע והמעבורת הבאה רק בשש וחצי.

ככה, אני עומדת על המדרכה, מתרגלת נשימות כדי להחזיר את עצמי לסנטר ופתאום, ממול, מעבר לכביש מתגלה אלי חנות תיקים ומזוודות.

כשהפאניקה יורדת, מסתבר שהדברים מתבהרים ואפשר לראות טוב יותר (ואני לגמרי מתייחסת לכך גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרוחנית.)

אני חוצה את הכביש עם המזוודה המקרטעת ובהססנות מציצה לתוך החנות, הפעם אני הולכת לקנות את המזוודה הכי יקרה בחנות!!! המוכרת מהחנות מזמינה אותי בחיוך להיכנס וקוראת לבעל החנות לעזור לי, היא כנראה מזהה שהלקוחה הזו צריכה עזרה VIP.

בעל החנות אומר שהמזוודה שלי טובה ושהוא אלא מבין איך הגלגלים נשברו. הוא חוקר אותי כמו חוקר שב״כ מיומן. הוא שואל איפה הייתי, פוסק שהעמסתי עליה יותר מדי ולא עוזרות לי כל ההכחשות, הוא פשוט מביא משקל כדי לשקול את המזוודה ולשמחתי אני יוצאת זכאית. הוא מתקשה להשלים עם זה שהגלגלים התפרקו, למרות שעבורו זו עסקה משתלמת, לכאורה הוא צריך לקפוץ על העסקה ובכל זאת, הוא מנסה להבין קודם איך זה קרה. לבסוף הוא מוצא עבורי מזוודה לא לפני שהוא שואל לאן אני נוסעת ואז הוא אומר שלא אדאג כי באי הידרה המדרכות טובות.

הוא מפנה לי מקום בחנות ומזמין אותי להכניס אל המזוודה החדשה את כל הבגדים מהמזוודה השבורה ומה אגיד, למרות החקירות הוא מאד מאד אמפתי. באתונה אין מזגנים בחנויות ואני נוטפת מים מהחום שבחנות המשתלב אם החום הפנימי שלי, אני מתפללת שכל הבגדים ייכנסו לתוך המזוודה החדשה, שהגלגלים שלה לא יישברו גם כן וכל מה שמתחשק לי לעשות באותו הרגע זה להיכנס בעצמי למזוודה ולחטוף תנומה, העייפות משתלטת עלי.

 

בסופו של דבר הכל נכנס ואני נגשת לשלם לאיש החביב. רגע לפני שאני יוצאת מהחנות הוא קורא לי לחזור פנימה ומפנה אותי למעמד עליו תלויים צמידים עם אבנים כחולות שחלקן עם סימן של עין ואומר שהוא רוצה לתת לי מתנה, ״אם תענדי את הצמיד, המזל הרע שלך ייגמר.״ הוא מספר לי שזו אמונה של היוונים והמחווה הפשוטה הזו מרגשת אותי ממש. הוא רואה אותי, הוא מבין את המצוקה והוא מאד אכפתי, זה נוגע בו.

שיתפתי אותו שגם אמא שלי האמינה בעין רעה, כך שאני מכירה את זה מהבית, ״אבל אתה יודע, אני לא חושבת שיש לי מזל רע, כי מצאתי את החנות שלך ממש קרוב לרציף ועזרת לי מאד וקניתי מזוודה חדשה, אז אני דווקא חושבת שיש לי מזל טוב.״

בליבי חשבתי גם על נהג המונית שניסה ממש לעזור ושכל מה שקרה, למרות שהיה מבאס מאד, הסתדר בסופו של דבר בעזרתם של אנשים טובים בדרך. ״אבל זה לא יזיק לענוד את הצמיד״ אני מוסיפה ועונדת את הצמיד על היד.

נפרדתי ממנו, רק כדי לחזור אל החנות ולחפש את המשקפיים שלי שנעלמו. מן יום שכזה.

הרבה פעמים אנחנו לא שמים לב לדברים שקורים לנו, עד שאנחנו עושים פניה לא נכונה.

אם הדברים מתנהלים כמו שתכננו, כנראה שהפניה הייתה נכונה לנו ואם לא, אז בטוח שעשינו פניה במקום שלא היינו צריכים ועכשיו צריך לתקן ובנוסף, מה שבטוח זה שיש חוויה לספר עליה.

 

אז מה היה הלאה? האם המדרכות בהידרה באמת טובות כמו שאמר המוכר בחנות? על הכל בפוסט הבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן