מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #7

אין ספק שהמסע הזה הוא לא רק נופים, טעמים וריחות, אלא גם מסע של תזוזות פנימיות מאזור הנוחות ומהרגלים שאולי בכלל לא קשורים למי שהפכתי להיות.

פתאום שמעתי מישהו קורא לי

כשהגעתי לפארוס ענת חברה אהובה שלי אמרה לי שחברה שלה נמצאת בפארוס ״היא באה לחודש כבר כמה שנים ואני חושבת שכדאי שתיפגשי איתה. היא מכירה טוב את האי ואת תאהבי אותה״ הרמתי את הכפפה בלי לחשוב פעמיים כי אם יש משהו שהבנתי בהרפתקת האיים שלי זה להיות נכונה ופתוחה לכל חוויה, לא להגיד לא ולא לוותר לעצמי.

 

סימסתי לרוני וקבענו לדבר לבוקר שלמחרת. בבוקר היא סימסה שאבוא, ״נשב לקפה, יש מקום יפה פה ממש לידי.״

״תגידי לאן ואני באה.״ אמרתי כמו חיילת טובה, כי מה כבר יכול להיות?

שכרתי רכב ונסעתי לפגוש אותה.

 

תיכננו לשתות קפה ב״טאוס״ מקום לסדנאות שנמצא לא רחוק ממנה, המקום היה עמוס בשתי סדנאות והמון אנשים, אז ויתרנו והמשכנו. ״בואי נלך לים,״ היא אמרה או אני, אז התנענו את הרכב והמשכנו לים. כוותיקה במקום, רוני הובילה לחוף נסתר ומיוחד עם ירידה תלולה וסלעים המתרוממים מהמים. המים היו צלולים, כמעט ולא היו מתרחצים והיה נעים ורגוע, ואז התחיל גשם. הוא טפטף וטפטף וזה היה מושלם, אבל הוא לא הפסיק.

״בואי נלך למקום של סטלה נשתה שם קפה״ רוני הציעה ואני אחריה, סומכת עליה שתוביל אותי. כי כל דבר חדש שאראה, כל אדם חדש שאפגוש –זו עוד חוויה לארגז החוויות שלי.

 

הגענו למקום של סטלה, מלון קטן וחמוד שבעלת המקום מעבירה בו גם סדנאות בישול. במלון פגשנו את דורית וזהבה, חברות של רוני שמגיעות גם הן בכל שנה לשבועיים וחצי ואת הקפה שתינו במרפסת החדר של דורית, עד שהתחיל שוב לרדת גשם. אם יורד כאן גשם זה לא בהכרח שבחלק אחר של האי גם יורד, אז החלטנו לנסוע לפיקריה, עיר הנמל. ״נלך לאכול אצל נועה״ הן קבעו כמו דיירות ותיקות של האי, אז נסענו לנועה.

 

היה משהו בקלילות הזו של להכיר נשים חדשות, לשבת איתן כמה דקות ולהרגיש שאנחנו כבר מכרות ותיקות, להיות רגע כאן ואז להחליט לנסוע למקום אחר, והכל קליל ומצחיק וזורם, כמו נערות מתבגרות שאין להן כלום על הראש, רק הרגע הזה והחוויה הנוכחית. אכלנו אצל נועה, המשכנו לקרפ חלומי בבית קפה קרוב וסיימנו את היום – לפחות אני – עייפה כאילו עבדתי עבודה פיזית יום שלם. זה מאד מעייף לטייל, לאכול, לפטפט ולהיות חופשיה מכל התחייבות.

נפרדנו בתקווה שניפגש בארץ, הן הבטיחו לבוא לבקר ביקב שלנו ואני המשכתי לתור אחרי חוויות חדשות.

 

אבל הרגשתי שלא מיציתי את האי אז החלטתי להמשיך עם הרכב גם ביום שאחרי ובבוקר הנעתי אותו ונסעתי באי בלי כיוון מיוחד, בלי וויז, בלי תוכניות. קליל, עד הסוף.

 

את פארוס אפשר להקיף מקצה לקצה וזה בדיוק מה שעשיתי. בכל מקום שנראה לי מעניין עצרתי, ירדתי מהאוטו וטיילתי ברגל, טעמתי משהו והמשכתי. מסמנת וי על עוד יעד שהצלחתי להגיע אליו בלי לוותר לעצמי. הנסיעה באי, בכבישים המתפתלים ועם הנוף המשתנה שרגע הוא ים אינסופי ורגע אחר גבהות מיתמרות, רגע ישוב צפוף עם בתים לבנים ורגע מפרץ עם סירות קטנות – לא מפסיק להפעים ולהקסים ולעשות לי מנגינות בלב.

 

באיזשהו שלב בדרך החלטתי ברגע האחרון לקחת ימינה באיזו פניה, לא יודעת למה, זה לא היה מתוכנן אבל זו היתה פניה שהתבררה כלא רעה בכלל, היא הובילה אותי לעיירה קטנה שנקראת אליקי (Aliki) שגם בה מפרץ קטן עם סירות, רצועת חוף כאילו יצאה מתוך גלויה וכמה טברנות שבהן ישבו אנשים ואכלו. טיילתי לי ופתאום היה נדמה לי ששמעתי מישהו קורא בשמי. מה הסיכוי? בטח דמיינתי. אפילו לא הסתובבתי לאחור כי אין שום סיכוי שאני מכירה כאן מישהו במקום שבמקרה פניתי אליו בהחלטה של כמה שניות.

המשכתי ללכת כששוב שמעתי מישהי קוראת לי ״מיכל״ הסתובבתי והן היו שם, החבורה שאתמול רק הכרנו וכבר נפרדנו. מה הסיכוי?! זה לא שתיכננו משהו או שידעתי שהן יהיו שם, אני עצמי לא תכננתי להגיע לשם והנה נפגשנו שוב.

מקרה? אולי כן ואולי לא.

הפעם הן היו בהרכב קצת יותר גדול, הן באו לסדנת הציור האינטואיטיבי שרוני מעבירה בפארוס בכל שנה. כשהן סיפרו לנשים שהצטרפו רק הבוקר שהן הכירו אותי אתמול הן לא האמינו, נראה להן שאנחנו מכירות זמן רב, האמת? גם לי נראה כך.

 

שוב נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, החלפנו טלפונים ושוב הבטחנו להיפגש.

אין כמו מפגשי נשים באמצע הדרך.

 

יש לי זוג חברים שלא משנה איפה ישימו אותם, הם תמיד ימצאו עם מי לדבר, יקבצו סביבם אנשים ואפילו ישמרו איתם על קשר, תמיד הערצתי את התכונה הזו שלהם, כי אני במקור די ביישנית ויותר נוטה להקשיב מאשר לדבר. והנה בטיול הזה אני מוצאת שאני הרבה יותר פתוחה לאנשים זרים וחופשיה מהביישנות, מ״לא נעים״ מ ״מה יגידו,״ ואני לא חושבת פעמיים כשאני רוצה לפנות לאנשים שאני לא מכירה.

אין ספק שהמסע הזה הוא לא רק נופים, טעמים וריחות, אלא גם מסע של תזוזות פנימיות מאזור הנוחות ומהרגלים שאולי בכלל לא קשורים למי שאני.

 

באוטובוס לנמל כשהיינו בדרך לקחת את המעבורת לאי הבא שמעתי מאחורי זוג משוחח בעברית. האוטומט שלי היה לא לעשות כלום, מקסימום להקשיב לשיחה. האוטומט החדש היה להסתובב ולהגיד משהו, ככה יצא שאת כל הנסיעה באוטובוס העברנו בשיחה נעימה ואפילו גילינו שאנחנו נוסעים לאותו היעד במעבורת.

 

אז מה היה במעבורת, ובעיקר מה היה כשירדתי מהמעבורת? על הכל בפוסט הבא…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן