מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #6

לטייל זה לא תמיד כמו באינסטגרם. לא הכל נוצץ, לא כל רגע מעניין, לא בכל דקה החוויה היא במקסימום ויש גם רגעים שהם פחות. פחות מעניינים, פחות פוטוגניים, פחות סקסיים. כמו בחיים, בוודאי ובוודאי כשמטיילים לבד.

החיים זה לא אינסטגרם

את מילוס עזבתי בתחושת הקלה, מהרגע הראשון שהגעתי אל האי הזה משהו שם לא עבד לי. אומרים על מילוס שהיא יפה במיוחד, יכול להיות, אבל בשבילי לא רק היופי חשוב אלא גם האנרגיה ומשהו באנרגיה של מילוס לא תיקשר עם האנרגיה שלי.

לטייל זה לא תמיד כמו באינסטגרם. לא הכל נוצץ, לא כל רגע מעניין, לא בכל דקה החוויה היא במקסימום ויש גם רגעים שהם פחות. פחות מעניינים, פחות פוטוגניים, פחות סקסיים. כמו בחיים, בוודאי ובוודאי כשמטיילים לבד. רק שכשאנשים חוזרים מחו״ל ושואלים אותם איך היה, כולם אומרים ״כיף,״ ״מושלם,״ ״מקסים,״ ועוד מילים שלא תמיד מתארות בדיוק את מה שהיה באמת. הם לא יספרו שהם רבו עם הפרטנר/ית שאיתם הם נסעו, הם לא יספרו שהיעד לא בדיוק ענה על הציפיה שלהם והם לא יספרו את הדברים הפחות פוטוגניים. למה? כי הם כבר השקיעו, לקחו חופש מהעבודה, הוציאו לכולם את העיניים ונסעו, אז למה שיספרו שהיה חרבנא? הם יעלו לאינסטגרם את הרגעים הכי מוצלחים שהיו עד שבסופו של דבר גם הם יאמינו שהטיול שלהם היה לא רע בכלל.

אבל בשביל זה אני כאן, לספר גם את החרבנא.

יום המעבר ממקום למקום הוא מלא ציפייה, סקרנות ובעיקר לא ידוע ויום המעבר שלי ממילוס ליעד הבא – פארוס היה גדוש בדברים לא צפויים.

זה התחיל מזה שהתעוררתי אלף פעם בלילה כי חששתי שלא אקום בזמן או לא אצליח להזמין מונית למעבורת של שמונה בבוקר. המשיך כשהתקשרתי להזמין מונית שתיקח אותי לנמל ואף אחד לא ענה בתחנת המוניות (חלום שהתגשם?!)

בדרך לנמל – אותה עשיתי בסופו של דבר ברגל – נזכרתי שלא כרטסתי את הכרטיס למעבורת ולא הצלחתי לעשות את זה מהנייד, כמובן שהמשרד של המעבורת היה סגור ונלחצתי שלא יעלו אותי אליה (והבאה היא רק בחמש וחצי אחר הצהריים)  אבל גולת הכותרת היתה המלון שהגעתי אליו בפארוס, שבאינטרנט נראה מהמם, ולא רק שהיה יפה, עם ביקורות טובות ובמחיר ממש טוב, אלא שהוא גם עמד בתנאי הכי חשוב – קרוב לים.

רק שכשהגעתי אליו גיליתי מלון שעדיין נמצא בבניה ובנוסף, ככה בשביל הבונוס, לידו מבנה שנמצא בשיפוצים שעובדים בו עם קונגו שדופק בראש. אה… וגם החוף הקרוב היה קטן מדי לטעמי ומאכזב.

העייפות והעובדה שהדברים לא הסתדרו כפי שציפיתי מהבוקר השפיעו מאד על מצב הרוח שלי וכמובן זה בול הזמן והמקום שבו נכנס לפעולה הקונגו הפנימי, זה שבו אני נותנת לעצמי בראש, כי לא מספיק הקונגו שעבד בבניין ממול.

הקונגו הפנימי היה מלא בטענות כמו למה לא הזמנתי מונית במראש שהיתה לוקחת אותי למעבורת בבוקר? ״למה הזמנתי מלון בעיירה הזו למרות שהמליצו לי להזמין בעיירה אחרת? למה בבוקינג לא היה כתוב שהמלון לא גמור? למה הזמנתי מונית ספיישל בפארוס שלקחה לי מחיר מופקע? והקונגו הפנימי לא רק נתן בראש אלא גם המליץ המלצות כמו, תגידי להם שאת לא מרוצה, תעשי בלאגן, תעברי מלון, יאללה תחזרי כבר הביתה ועוד כהנה וכהנה…

אבל עם כל האכזבה והביקורת על עצמי, על המלון ועל העולם בכללי, החלטתי לא להחליט. הייתי עייפה מדי להתחיל במלחמות ובחיפושים אחרי מלון חדש וגם, אם זמן האיים הזה שלקחתי לעצמי לימד אותי משהו, זה שצריך סבלנות ובסופו של דבר הכל מסתדר. החלטתי לישון על זה ולהחליט בבוקר.

כשיורד הלחץ ונרגעים הכעסים, האכזבות והפאניקה, הדברים מתחילים להתבהר ולהסתדר. כלומר, העובדות עדיין קיימות בשטח, המלון עדיין בבניה, הקונגו עדיין חופר, חוף הים עדיין קטנטן, כל הדברים החיצוניים לא באמת השתנו, אבל מה שהשתנה זה מה שבפנים, זה איך החלטתי להתבונן על הדברים. אז אחרי שנת לילה לא רעה, על מיטה עם המזרון הטוב ביותר שהיה לי עד עתה בחופש הזה, הסתכלתי על הדברים מזווית אחרת.

כשירדתי לארוחת הבוקר, התגנבה אלי התחושה שאני האורחת היחידה במלון הזה, שהוא באמת מלון ענק והתחושה הזו התגלתה כנכונה. כששאלתי את הפקיד בקבלה אם אני לבד כאן במלון, הוא ענה שכן, לדעתי הוא קצת התבייש אבל לי זה עשה את היום.

ועכשיו השאלה המתבקשת – האם יצא לכם להיות לבד במלון?

רק זו כשלעצמה חוויה בלתי נשכחת שבטח אספר עליה עוד חודשים רבים.

״אם את רוצה להשתמש בבריכות של החדרים את יכולה, אין שם אף אחד.״  הבחור הציע לי ואני מצידי הצעתי לו שאפשר לוותר על כל ארוחת הבוקר הזו, ושאני יכולה להסתפק בצלחת עם מאפים בכל בוקר, לא נעים שכל האוכל הזה ילך לפח. אבל הוא רק אמר שגם מחר תחכה לי ארוחת הבוקר הזו, אז לא התווכחתי.

עכשיו, אחרי שנת לילה טובה ולפני יום חדש מלא הרפתקאות חדשות, החלטתי לעשות סיכום חיובי לכל הדברים שהשתבשו. (כבר אמרתי שהכל משתבש לטובה?)

 

העובדה שלא השגתי מונית ונאלצתי לצעוד במילוס ברגל את הדרך עד הנמל אל המעבורת, היתה לא רעה בכלל כי זכיתי לראות את הזריחה עולה על המרינה ויצאו לי ממנה תמונות משגעות.

 

העובדה שנהג המונית ספיישל שהזמנתי חיכה לי עם שלט בנמל כשירדתי, עשתה לי תחושה טובה, הורידה את הלחץ של להתחיל לחפש איך לנסוע למלון וגם העבירה את הנסיעה בנעימים בשיחה נחמדה עם הנהג בה דיברנו על פארוס, על משבר המים ועל האינפלציה בישראל. אמיתי.

 

החדר במלון הוא אחד היפים שהייתי בו, הוא גדול מרווח ונעים, הסדינים חדשים, המגבות חדשות והמזרון של המיטה חדש – אף אחד לא ישן עליו קודם וזה שיחוק לא נורמלי. אגב, גם האוטובוס עוצר ממש מול המלון, נוח במקסימום ואין מצב שאני מחפשת מלון אחר.

והקונגו? הם מתחילים לעבוד מאוחר, עושים מלא הפסקות מנוחה ותכלס רוב היום אני לא במלון ממילא.

לגבי החוף, הוא נשאר קטן, אבל בסופו של דבר, מה שחשוב לי זה לראות את הים ולהרגיש את המים וזה לא באמת משנה מה אורך רצועת החוף.

לסיכומו של עניין אסכם ואגיד שהבחירה איך לראות את הדברים היא בידיים שלנו, אפשר לנקוט בגישה המלחמתית שאולי יש לה הצלחות, אבל ללא ספק יש לה גם מחיר ואפשר לנקוד בגישה הדחיינית של ״לישון על זה״ ולקום רעננים ועם נקודת מבט שונה – לדעתי זו גישה שיש בה רק רווח.

כשעזבתי את המלון וסיליס (הבחור הנחמד מהקבלה) נתן לי כרטיס ביקור ועליו השם והטלפון שלו ואמר לי שהוא ישמח לראות אותי שוב במלון ואם אחזור הוא ידאג לי להנחה, כי יש לי כאן זכות ראשונים.

אני מצידי הבטחתי לכתוב ביקורת טובה בבוקינג ומה שבטוח זה שבשנה הבאה המלון ייראה לגמרי אחרת וגם הקונגו מהבניין ליד כבר לא יהיה בוודאות.

אז זה רק החלק הראשון על פארוס, שהיתה טובה אלי בהחלט. והחלק השני בפוסט הבא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן