מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #5

אני לא בן אדם שמבקש עזרה, אולי זה מהילדות. עם אבא שלי שהסתלק מוקדם ואמא שלא רציתי להטריד. למדתי לעשות הרבה דברים בכוחות עצמי וככה גדלתי, כמה שפחות לבקש וכמה שיותר לעשות לבד, כל השנים ראית בזה יתרון, אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה חיסרון.

מילוס (Milos)

אני לא בן אדם שמבקש עזרה, אולי זה מהילדות. עם אבא שלי שהסתלק מוקדם ואמא שלא רציתי להטריד. למדתי לעשות הרבה דברים בכוחות עצמי וככה גדלתי, כמה שפחות לבקש וכמה שיותר לעשות לבד, כל השנים ראית בזה יתרון, אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה חיסרון. בכל הקשור לטיול הזה, אני מרגישה שאני חייבת לנהוג בניגוד לאופי שלי ולבקש עזרה, לפחות כדי לדעת לאן להמשיך מסיפנוס אחרי שבוע. אז פניתי למקום היחידי שאני יודעת שייתן לי כיוון טוב.

לכל המתעניינים והמתעניינות בייוון, אני ממליצה לעקוב באינסטגרם אחרי העמוד יוון והאיים, זה עמוד שלא רק שעושה חשק לנסוע ליוון ולהישאר שם לתמיד כי ויזואלית הוא מאד יפה, אלא שיש להם גם אתר מלא באינפורמציה. אז במקום לטבוע בתוכן הרב שבאתר פניתי אליהם דרך האינסטגרם ושאלתי על מה הם ממליצים הלאה.

הקשר איתם קרה עוד בארץ, כשרק גיליתי שעשיתי טעות והזמנתי את האי סיפנוס במקום פארוס. פניתי אליהם לשאול האם עשיתי טעות מרה או שאפשר לחיות איתה, הם אמרו שבחרתי מעולה ואחרי שנוכחתי שזה אכן כך, סמכתי עליהם וביקשתי המלצה נוספת, על אי שאינו רחוק מסיפנוס. הם המליצו על מילוס ומיד הזמנתי חדר ונסיעה במעבורת, 45 דקות בסך הכל והגעתי. הנסיעה במעבורת היא חוויה בפני עצמה, האופן שבו היא מגיעה, אוספת את הנוסעים בכמה דקות וממשיכה הלאה, הגודל העצום שלה העומד בסתירה מוחלטת לקלילות שבה היא נכנסת לנמל ויוצאת ממנו, אולי זה משהו בשיטתיות שלה, בסדר שבו הכל מתארגן גם כשיש המון מכוניות ואנשים, אולי זו הקלות שבה אפשר לעבור מאי לאי כשהבונוס הוא ים אינסופי ברקע, אולי זה רק בגלל שזו חוויה זרה ולא מוכרת – אולי בגלל הכל יחד.

הפעם החלטתי לקחת חדר בעיירה של הנמל, אדאמס (Adamas) בלב האקשן וקרוב להכל בניגוד לאי הקודם שבו הייתי מרוחקת מהמרכז.

גם הפעם ביקשתי ממקום האירוח שיסדרו לי מונית, אבל הם לא היו נחמדים כמו סופיה המאחרת הקודמת שלי ורק שלחו לי מספר טלפון של נהג מונית שאסתדר בעצמי. לא התקשרתי. אמרתי שאגיע ואראה כבר, גם קראתי שהמקום ממש לא רחוק מהנמל, אז אולי לא צריך בכלל מונית, וגם אחסוך כמה גרושים. ירדתי מהמעבורת, הכנסתי את הכתובת בגוגל מאפ וכשהוא ביקש ממני שוב ושוב לתקן את הכתובת הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר, אבל כמובן שהתעלמתי, הלכתי איתו ראש בראש. הגוגל מאפ הראה 4 דקות הליכה, איזה יופי, בשביל מה צריך מונית?

אחרי שתי דקות התגלה לפני גרם מדרגות של אין סוף מדרגות והיה משהו לא סימפטי בתלילות שלהן, אבל אמרתי לעצמי שאני יכולה להתאמץ טיפה, למרות שהמזוודה שלי שקלה לפחות כמוני.

מה אומר? העלייה לא היתה פשוטה ומסתבר שלמרות הפילאטיס, אני לא בדיוק רמבו. אבל איך שהוא צלחתי את אלף המדרגות, הפנים שלי האדימו כמו סלק, הזעתי במקומות שהשתיקה יפה להם וחיפשתי טיפת צל, יאללה עוד מאמץ קטן ואני שם.

אבל… איכשהו הלוקיישן לא נראה כמו בתמונה בבוקינג ופה התחלתי לחשוד.

השארתי את המזוודה בפינה (לא היתה שם נפש חיה, ברור, מי משוגע לעלות את כל המדרגות האלה?) חיפשתי אנשים, נכנסתי לאיזה מלון קטן, לא היה אף אחד בקבלה למרות שקראתי וקראתי הלו הלו… המשכתי לסמטה נוספת ולמזלי היה שם איזה בחור חביב שאמר לי שאני לא במקום הנכון. מה אתה אומר?!

ביקשתי שיכניס עבורי את הכתובת לגוגל מאפ, הוא כתב את השם של המלון, שזה מה שאני הייתי צריכה לעשות מההתחלה. ״זה רבע שעה הליכה מכאן.״ הוא אמר לי, ואני בנונשלנטיות עניתי ״אה.. לא נורא. אבל אין מדרגות בדרך נכון?״

״לא, ממש מכאן ישר״ הוא עודד אותי כי כנראה שפני הסלק שלי הסגירו את מה שעברתי.

איך אומרים? לכל עליה יש גם ירידה? אז אמנם לא היו מדרגות בירידה, אבל היא היתה תלולה וגם פה הייתי צריכה להתאמץ שהמזוודה לא תעוף לי לקיבינימט. שום טיפת צל לרפואה לא היתה בדרך והלחיים שלי בערו, כנראה שכבר נשרפתי ועכשיו בגלל ההרפתקאות שלי והשמש אני אתקמט מוקדם מהצפוי.

הכבישים והמדרכות באיים הקיקלדיים, הם לא להיט ומה שבטוח זה שהגלגלים של מזוודה שנקנתה באיזו חנות באלנבי של אתונה (כי המזוודה שהגעתי איתה מהבית נשברה) לא בנויה למדרכות של מילוס. אחד הגלגלים התחיל להתעקם ואני כבר ראיתי את עצמי הולכת לחפש חנות מזוודות. עכשיו, או שההרפתקה הזו תגיע לקיצה או שאני אגיע לקיצי, זה המאני טיים והייתי צריכה להחליט.

אז החלטתי, זהו, אני לוקחת מונית. לפעמים צריכים להבין דברים בדרך הקשה.

הגעתי לכיכר המרכזית, ראיתי נהג מונית עוצר ומוריד נוסעים, הסתערתי עליו וביקשתי שייקח אותי, כשבעין ראיתי זוג תיירים הולכים לכיוונו, אין מה לעשות זה אני או הם, כמו בהישרדות.

״זה ממש כאן״ הוא אמר ואני אמרתי לו, כלומר התחננתי שייקח אותי והוא הסכים, אחרי שעליתי הוא העלה עוד תיירת, כי אם אפשר להרוויח כפול אז למה לא? כשהיא ירדה הוא לכלך עליה שהיא משוגעת ושכל היוונים משוגעים, ואני אמרתי לו שאני מבינה במשוגעים כי אני גרה במדינה של משוגעים.

הגענו, ירדתי מהמונית, שילמתי לו את המחיר המופקע שהוא ביקש ממני על נסיעה של חמש דקות – שהיתה שווה כל אירו – רק כדי לגלות שאין אף אחד שיפתח לי את החדר.

ככה עמדתי כמה דקות, מקללת את בעלי הבית של המקום שהזמנתי, את עצמי על השטויות שאני עושה לפעמים, את מזג האוויר ואז פתאום נהג המונית חזר.

״זה התיק שלך?״ הוא שאל.

הצצתי לתוך המונית וכמעט נפל לי הלב, שכחתי את התיק עם המחשב ואפילו לא שמתי לב.

חיכיתי איזה עשרים דקות עד שהגיחה איזו אישה אל תוך הסמטה ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי, היא עשתה כמה טלפונים וסוף סוף יכולתי לקבל את המפתח. הם התחילו איתי לא טוב, באמת שהם התחילו לא טוב, למה לא יכלו פשוט לתאם לי מונית? הכל היה נחסך ממני.

אבל מצד שני, אם הכל היה הולך חלק לא היה לי מה לספר.

החלטתי שאני לא אחליט איך אני עם המקום החדש, אם הוא טוב או רע, אני אשן על זה תרתיי משמע ובבוקר אחליט.

אז מה החלטתי שתהיה הדעה שלי מילוס? על הכל בפוסט הבא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן