מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #4

כמה יוצא לנו ביום יום לשבת בלי טלפון, בלי מחשב, בלי טלוויזיה ובלי כל הסחת דעת, רק אנחנו עם עצמנו בבהיה לחלל האוויר? לא יוצא. גם לא בחופשה, כי הטלפון לידנו כל הזמן. נראה לי שאם בתקופה של אדיסון היה טלפון נייד כמו היום, הוא לא היה ממציא את הנורה, פשוט בגלל שאין מקום לריק ולמחשבות, הטלפון מעסיק אותנו כל הזמן.

לנהוג בחו״ל

החלטתי לשכור רכב ליום אחד, כלומר רציתי, אבל חששתי. בישראל אני זו שנוהגת תמיד. לא משנה באיזו סיטואציה, עם מי נוסעים ולאן, אני הנהגת (DNA  של בת של נהג אגד), אבל בחו״ל אני בדיוק ההיפך, מעדיפה לא לנהוג, לא יודעת למה, אין לי הסבר לזה, מן חוסר ביטחון של כבישים לא מוכרים אולי. אבל הבנתי שאם אני רוצה לראות את האי כמו שצריך, כדאי לי לשכור רכב ליום אחד, יום אחד לאי כל כך קטן מספיק בהחלט כדי להקיף אותו.

עכשיו התחיל דיאלוג פנימי, לשכור או לא לשכור? להיות אמיצה או להיכנע לחששות? רגע החלטתי לשכור רכב וברגע שאחרי התחרטתי, רגע שוב החלטתי ורגע שוב התחרטתי וככה ניהלתי דיאלוג עם עצמי של כן ולא, בעד ונגד, עד שלבסוף נמאס לי מעצמי, לקחתי את הארנק, יצאתי מהחדר והלכתי בנחישות לסוף הרחוב, לחנות של השכרת הרכבים שגיליתי בהליכות הבוקר וזהו, שכרתי רכב ליום אחד.

הבחורה הנחמדה מסוכנות השכרת הרכב מילאה טופס, לקחה ממני 55 אירו ואמרה לי לבוא למחרת בשעה תשע וחצי. ״את לא נותנת לי קבלה?״ שאלתי אותה, ״לא״ היא ענתה, ״מחר תקבלי את הטופס כשתיקחי את האוטו״ משום מה לא דאגתי שהיא תשכח אותי, יותר דאגתי מאיך אני אסתדר בעליות ובירידות ובכבישים הצרים, כאילו שאני איזו נהגת טירונית.

אני נוהגת מגיל 17 ואפשר לומר שדי מיומנת ועדיין, כל הלילה הייתי בלחץ מהנהיגה, התעוררתי כמה פעמים, לא ברור למה. בבוקר הגעתי לסוכנות להשכרת רכבים, הבחורה הנחמדה שקוראים לה דני זכרה אותי וקיבלתי את האוטו.

לקחתי את המטען של הטלפון, מצויידת בווייז שבתוכו, נכנסתי לאוטו וכמובן שהמטען לא התאים ליו.אס.בי של הרכב. לחץ. מה יהיה אם תיגמר לי הסוללה ואני אלך לאיבוד? אני חייבת מטען מתאים. בסדר, בלי פאניקה בטח יש באחת החנויות כבל טעינה שאפשר לקנות, זה לא דבר נדיר.

 

תחנה ראשונה ״קסטרו״ (Kastro ) קראתי שזה ״כפר היסטורי ציורי על סלע תלול עם נוף פנורמי,״  כמו תיירת טובה שמתי בווייז, בטח יש שם איזה סופרמרקט, אני כבר אקנה שם כבל טעינה. הרכב נוסע, אני סומכת על הווייז, לא קסטרו ולא נעליים, הגעתי לפארוס (Paros) עיירה קטנה שכאילו יצאה משנות ה80 עם מרינה קטנה וכמה סירות דייגים, דייג מיומן שהתעסק עם רשת דייגים גדולה עמד על המזח, בתים שראו ימים יפים יותר וכמה גברים משועממים – כנראה מקומיים – ישבו בבית הקפה שהוא גם סופרמרקט. האיש הנחמד מהסופרמרקט אמר לי שאין לו כבל טעינה ושאוכל למצוא את זה רק באפולוניה, לא האמנתי לו, זה לא כזה דבר נדיר, אמצא בחנות הבאה.

שמתי בווייז ״קסטרו״ האוטו נוסע בעקבות ההוראות, הנוף שמתגלה בפני מרהיב, הלב מתרחב ״טוב ששכרתי רכב״ חשבתי לעצמי ונזכרתי למה אני כל כך אוהבת לנהוג. כל החששות שהיו לי לגבי הנהיגה בכבישים הצרים והתלולים, החלו להתפוגג, רק אפתור את עניין המטען ואפשר יהיה להתחיל לטייל. והנה אני כמעט מגיעה.

גם הפעם, זו לא קסטרו אלא וואטי (Vathi.) הטלפון מראה סימני מצוקה, עוד לא עברה שעה מאז שיצאתי והוא כמעט ריק, מצב חירום, אני חייבת להטעין. איפה הימים שניווטנו עם מפות? למפות אין תפוגה ולא צריך להטעין אותן וגם המוח אז עבד יותר טוב, התאמץ, ועכשיו הוא רק עסוק בהישרדות.

וואטי נראית קצת יותר טוב מהעיירה הקודמת, יש בה אפילו מלון גדול עם בריכה ענקית ושמשיות על החוף שאי אפשר לפספס כשנמצאים על הכביש המתפתל גבוה גבוה מעל העיירה. אי אפשר להסביר את הנוף עוצר הנשימה שפרוש למטה, המפרץ הקטן שבתוכו משובצות סירות מפרש והחלונות הכחולים שצובעים את הבתים הלבנים הבוהקים המציצים מתוך הגוון החום של ההרים. כמו גלויה.

חניתי את הרכב והתחלתי לחפש שקע חשמלי, שכמובן לא הגיוני שיהיה ככה סתם ברחוב. בלית ברירה התיישבתי באחת המסעדות על החוף על אספרסו וסודה, מול הים השקט ומעגן הסירות שעוגנות בו סירות המפרש שנראו מלמעלה קטנטנות ועתה נראות גדולות ומרשימות. אני מטעינה את הטלפון. עכשיו זה רק אני, הים והשמיים. בלי הסחות דעת, מתבוננת על הים, על האנשים, על הזוגות המבוגרים שנהנים מבירה ושמש ואפילו מזהה פה ושם את השפה העברית שעד עכשיו לא שמעתי על האי.

כמה יוצא לנו ביום יום לשבת בלי טלפון, בלי מחשב, בלי טלוויזיה ובלי כל הסחת דעת, רק אנחנו עם עצמנו בבהיה לחלל האוויר? לא יוצא. גם לא בחופשה, כי הטלפון לידנו כל הזמן. נראה לי שאם בתקופה של אדיסון היה טלפון נייד כמו היום, הוא לא היה ממציא את הנורה, פשוט בגלל שאין מקום לריק ולמחשבות, הטלפון מעסיק אותנו כל הזמן.

 

הבוקר הזה הפך למרדף אחרי המטען, כשברקע הנופים הציוריים של האי, העיירות הקטנות והחרדה הגדולה שלי מזה שהסוללה תתרוקן. כי להיות לבד זה לסמוך רק על עצמך, נו, טוב ועל הטלפון, אבל אם גם הוא תכף לא יהיה כאן, זו באמת תהיה בעיה.

 

בכל חנות שאליה נכנסתי אמרו לי דבר אחד – שאמצע מטען באפולוניה. המוכר מנמל הדייגים הקטן צדק, אז נסעתי לאפולוניה, זה ממש כאן לא רחוק, רק פניה אחת, לא צריך בשביל זה ווייז שירוקן לי את הסוללה עוד יותר. זכרתי שאפולוניה היא ממש מעבר לפינה כי נסעתי אליה כמה ימים קודם באוטובוס, אבל הדרך לא נגמרה, זה לא הגיוני. מסתבר ששוב התבלבלתי. נסעתי ונסעתי ונסעתי, נסיעה שהיתה אמורה להיות לא יותר מקילומטר, הפכה לקצת יותר. אחרי כעשר דקות עשיתי סיבוב וחזרתי על עקבותיי, הפעלתי את הווייז על האדים של הסוללה והגעתי לאפולוניה. כמובן שבסופרמרקט לא היה מטען, אבל הבחור החביב הפנה אותי לאחת החנויות. אחרי שחלפתי על פניה פעמיים בחום הלוהט כשהפנים שלי אדומות כמו עגבניה (כי אי אפשר לחפש משהו ולהסתכל על הנוף באותו הזמן,) מצאתי אותה סוף סוף. בא לציון גואל, קניתי מטען, אפשר להתחיל לטייל.

 

האמת היא, שחלף כבר חצי יום, אבל זה ממש לא היה חשוב, כי אם לא הייתי מחפשת מטען, לא הייתי מגיעה לכל המקומות שאליהם הגעתי, לא הייתי יושבת בשקט מול הים, והכי חשוב – לא היה לי מה לספר. ממה שלמדתי בניסיון הטיולים רב השנים שלי, הדברים שזוכרים הכי הרבה, זה הדברים שהשתבשו. כי בסופו של דבר הכל משתבש לטובה.

אז עכשיו יש לי מטען, יש ווייז, אני שמה את היעד – קסטרו – ויוצאת לדרך רגועה ושמחה, מה כבר יכול לקרות עכשיו?

כבר כשאני יוצאת לדרך, משהו נראה לי חשוד, כי השלט לקסטרו מראה לכיוון אחר. אבל אני סומכת על הווייז (כנראה בגלל שאני בחורה שנותנת צ׳אנסים) והוא מצידו לוקח אותי לדרך לא נודעת ואומר לי לפנות באיזו פניה מפוקפקת שבה נגמר כביש האספלט ומתחילה דרך לא דרך. עד כאן! אני אומרת לו, או לעצמי וחוזרת על עקבותיי לשלט שראיתי ביציאה מאפולוניה.

אין על מי לסמוך, רק על עצמי. ואכן הזיכרון שלי והשלט לא מאכזבים ובתוך כמה דקות אני בקסטרו, מתפתלת עם הכביש הצר וגומעת כל רגע של נוף הרים כמעט בתולי שמשובצים בו בתים לבנים קטנים שהשד יודע איך מגיעים אליהם. איזה כיף להתבלבל אבל יותר מכך, איזה כיף להגיע לבסוף למקום הנכון.

השעה כבר כמעט שתיים בצהרים הבטן שלי מקרקרת ואחרי סיבוב קטן בעיירה ההיסטורית קסטרו שחוץ מזה שהיא נמצאת בגובה העננים בערך, תכלס נראתה כמו כל העיירות לפניה (אבל בקטע טוב, לא משמיצה) אני מתיישבת במסעדה על קודקודו של ההר כשמלמטה יש בעצם כלום ואי אפשר להסביר במילים את התחושה, כל מה שאגיד לא יצליח לתאר. עכשיו במקום הים, יש נוף הרים אינסופי וחום ההררי הזה מרחיב את הלב לא פחות מהכחול הטורקיזי.

הזמנתי סלט יווני, ישבתי מול הנוף המרהיב וביקשתי את הסיסמא של הוויי פיי, יש גבול לכמה שאני מעוניינת להיות עם המחשבות שלי, אני כבר לא אמציא את ההמצאה הבאה שתשנה את העולם (כבר השלמתי עם זה) אפשר לגלול ולגלול.

אז אחרי הסלט היווני הראשון שלי ביוון וכנראה שגם האחרון כי ביננו, בסדר לא נפלתי, אבל הוא היה משביע ומרענן. נסעתי לי בחזרה לאפולוניה, כי ישבתי שם בבית קפה כמה ימים קודם והקפה שלהם היה ממש טעים ואכן, גם הפעם הוא לא אכזב, הקפדתי לשבת ליד שקע חשמלי כדי להטעין את הטלפון (הכבל שקניתי לא להיט, ככה זה כשמתקמצנים וקונים את הכבל הפשוט) וממולי ישבה גברת ועטפה שוקולדים לתוך נייר זכוכית. גם היא שאלה אם אני לבד, כנראה שזו שאלה שמסקרנת נשים, אני מצידי שאלתי אותה מה יש בתוך השוקולדים ופטפטנו על בעצם שום דבר. זה היה נחמד לפטפט עם מישהי בבית קפה.

 

כשיצאתי בבוקר החלטתי שעד השעה שש בערב אני לא חוזרת. עמדתי במשימה, אפשר לסמן וי ולחזור לפינה המקסימה שלי אצל סופיה, חמישים מטר מהים.

אז לאן נסעתי מסיפנוס? על הכל בפוסט הבא

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן