מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #3

אני מרגישה שה״לבד״ מעמת אותי עם עצמי, מאלץ אותי לנקות רעשי רקע ולהסתכל בדיוק על מה שיש. על הפחדים, על האומץ, על התעוזה, על כוח האלתור ועל השאלה, האם טוב לי עם עצמי? האם אני מרוצה ממה שאני רואה? מהחוויות שאני חווה עם עצמי? מהאופן שבו אני מתנהלת? הטיול הזה הוא לא רק חוויה, הוא גם מפגש שלי עם עצמי, באופן שלא יכול להתרחש בשום מקום אחר ולצד אנשים נוספים.

חמישים מטר מהים

אחד הדברים היותר מאתגרים כשמזמינים חופשה, זה למצוא מלון שיהיה במיקום טוב, יעמוד בתקציב ושבסופו של דבר יענה על הציפיות שלנו. כשמזמינים ליעד חדש, זה עוד יותר מאתגר משום שאיך אפשר להכיר את המקום לפני שהיינו בו? איך יודעים אם זה מקום מרכזי, האם נצטרך לשכור רכב? האם יש תחבורה ציבורית? יש המון משתנים לא ידועים וגם תכלס, אם יש תמונות של מקום הלינה, לא בטוח שהן תואמות תמיד את המציאות, בקיצור זה קצת הימור ואני לא מהטיפוסים שמהמרים.

בסיפנוס רוב האירוח הוא חדרים פרטיים כמו צימרים ואולי כמה מלונות פשוטים והחלטתי הפעם שאני לא רוצה מלון. מה שקנה אותי במקום אותו הזמנתי זו העובדה שהוא קרוב כ 50 מטר מהים, זה היה שובר השוויון מול כל מה שראיתי בבוקינג. התמונות שלו הראו חדרים פשוטים, כמעט סגפניים ומכיוון שאני לבד, חשבתי שגם אם אתאכזב זה לא נורא, ממילא אין לי למי לתת דין וחשבון והעיקר שיש ים בתמונה.

לא רק שלא התאכזבתי מהחדר, אלא עפתי עליו. החדר אמנם לא היה מפואר אבל נקי למשעי, חדש ונעים, מקום שכשנכנסים אליו מרגישים מיד שייכים. בכלל, יש משהו מאד צנוע בכל האי הזה. הבתים קטנים ולבנים, החלונות כחולים ועציצים מקשטים את החצרות. הרוב מתוחזק מאד והכל נראה אסתטי, בלי שופוני, בלי פאר ובלי טררם – לא מומלץ למי שבקטע של פאר, הוד והדר.

 

אבל הכי הכי כיף כאן, זה הים.

אני אוהבת ים, אוהבת לנפוש כשהים הוא חלק מהחופשה וכבר הייתי בהוואי ובתאילנד אבל המפרץ הקטן של העיירה פלאטי גאלו (Platis Gialos) שנמצא במרחק לא רב מהבית בישראל, אינו נופל עליהם במאום, להיפך, הוא יכול להתחרות בהם בשקט. הגעתי לחדר בשעה שש וחצי בערך (אחרי התלאות שסיפרתי לכם בפוסט הקודם) לבשתי בגד ים ורצתי לחוף. רציתי לבדוק אם יש אמת בפרסום ואם הים באמת נמצא במרחק 50 מטר מהחדר, כשהגעתי לחוף התגלה ים כחול, שקט ומנצנץ ומים בדיוק בטמפרטורה המתאימה להיכנס, הרגשתי איך הלב מתרחב אצלי בחזה, איך חיוך מתפשט לי על הפנים ואיך כל המתח שהיה מהבוקר עם הנסיעה והכל, מתפוגג.

 

ככה בול דמיינתי את החופשה.

 

אז אני מרוצה מהבחירה שלי, מרוצה מהחדר, מהים, מהתחושה של המים, מהחוף המדהים מהאווירה הטובה שיש בו, ומה עושים כשנהנים ממשהו? רצים לספר. אבל מה קורה כשאני לבד, עם מי חולקים את ההנאה הזו. והאם זה באמת מהנה אם אין עם מי לחלוק באותו הרגע?

ובכלל, איך זה ליהנות לבד. לשבת לאכול לבד במסעדה, לשבת לבד בחוף הים, להיכנס למים לבד, לתכנן את היום הבא לבד, את השבוע הבא…

 

אני מרגישה שה״לבד״ מעמת אותי עם עצמי, מאלץ אותי לנקות רעשי רקע ולהסתכל בדיוק על מה שיש. על הפחדים, על האומץ, על התעוזה, על כוח האלתור ועל השאלה, האם טוב לי עם עצמי? האם אני מרוצה ממה שאני רואה? מהחוויות שאני חווה עם עצמי? מהאופן שבו אני מתנהלת? הטיול הזה הוא לא רק חוויה, הוא גם מפגש שלי עם עצמי, באופן שלא יכול להתרחש בשום מקום אחר ולצד אנשים נוספים.

 

אז איך היה בסיפנוס ועל הרפתקאות נוספות בפוסט הבא

 

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן