מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון #2

גיליתי שכשמטיילים לבד, החושים מתחדדים מאד, צריכים להיות ערניים, להגיב מהר וכל הזמן לבדוק שכל התיקים אצלי, שלא שכחתי כלום, שאני בכיוון הנכון ושהאנשים שמסביבי נראים בסדר, בקיצור לעמוד על המשמר.

הכל משתבש לטובה

 

כשסיפרתי לאחת החברות שלי שאני נוסעת ליוון, היא אמרה לי שאני חייבת, אבל חייבת לנסוע לפארוס. שהיא היתה שם ושזה המקום הכי יפה, הכי שליו ושהיא נהנתה בו מאד. האמנתי לה והחלטתי להזמין.

נכנסתי לבוקינג, חיפשתי מקום יפה, טוב וקרוב לים ומצאתי את המקום המושלם. היו לו ביקורות מצוינות, הוא היה במחיר נוח מאד והכי חשוב 50 מטר מהים. הזמנתי.

כדי להגיע לשם יש צורך במעבורת אז הזמנתי כרטיס למעבורת, הסתכלתי על הכתובת, מה אני מבינה באיים? הזמנתי בדיוק למקום שבו נמצא המלון.

הטעות התבררה לי כמה ימים אחרי כשבדקתי את ההזמנה, הסתבר שבמקום פארוס, הזמנתי מקום באי סיפנוס.

 

חיפשתי באינטרנט פרטים על האי סיפנוס, לדעת מה יש לראות שם אבל ביחס לאיים אחרים לא היה המון חומר, מה שאומר שכנראה זה אי שומם ואני אכלתי אותה, כי הטעות הכי גדולה שעשיתי היא שהזמנתי מקום בלי אפשרות ביטול – או איך אמרה לי דנה: ״מי מזמין בלי אפשרות ביטול?״ אני!

 

כשמטיילים לבד, או לפחות מתכננים לעשות את זה, חייבים להיות גמישים, לא להילחץ, לא להיות היסטריים ולזרום עם מה שבא, כי מה כבר יכול להיות? מקסימום, מחשבים מסלול מחדש ומשנים. ניחמתי את עצמי שאם אגיע לאי הבודד סיפנוס (Sifnos) ויהיה שם ממש גרוע, אוכל תמיד לחפש מקום אחר ולנסוע אליו. הידיעה הזו שהכל פתוח, מנחמת ואיך אומרים? קיי סרה סרה.

 

אחרי שלושה ימים באתונה – כמו שסיפרתי בפוסט הקודם – עליתי על הרכבת מהמלון שבו הייתי לפיראוס. הצלחתי לקנות כרטיס שעלה טיפונת יותר מיורו (הללויה, במונית הייתי כבר משלמת הון) הרכבת הגיעה לתחנה האחרונה ועכשיו האתגר היה, לאן ללכת? איך יוצאים מהתחנה ולאן אני צריכה בדיוק להגיע?

כשירדתי מהרכבת ראיתי אנשים נוספים עם מזוודות יורדים באותה התחנה ובהיגיון שלי, אם יש עוד אנשים עם מזוודות, סימן שהם כמוני צריכים מעבורת, אז הלכתי אחריהם. מסתבר שגם צדקתי וגם טעיתי.

נמל פיראוס הוא גדול מאד ויש בו המון מעבורות, השעה הייתה כבר רבע לשתיים כשהמעבורת אמורה לצאת בשעה שתיים, איזה לחץ. חום אימים, הנמל גדול, השעון מתקדם קדימה ואני אפילו לא קרובה לרציף. מה אני עושה? הגברתי את הקצב.

 

בדיבור הפנימי הייתי מאד שיפוטית לגבי עצמי ונתתי לעצמי בראש, למה נסעת ברכבת? היית משלמת לנהג מונית והוא היה מוריד אותך בדיוק ליד המעבורת, למה את חוסכת על עצמך, את כבר בגיל שבו את צריכה שיהיה לך נוח ועוד כהנה וכהנה ירידות על עצמי. ביד אחת אני סוחבת מזוודה גדולה וכבדה, על כתף אחד תיק עם מחשב, על כתף שניה תיק נוסף אני אדומה כמו עגבנייה וכל כמה דקות עוצרת לשאול איפה רציף 9. הדקות עוברות, הרציף רחוק, השמש עושה בי שמות ואני הולכת מהר כמו משוגעת. הנחמה היחידה היא שאולי אאבד כמה גרמים…

בסופו של דבר הגעתי, עליתי למעבורת, אפשר לנשום והאדון הנחמד במדים שואל אותי לאן, אני אומרת סיפנוס והוא אומר לי בחיוך שזו המעבורת השנייה, שוב יורדת שוב עולה, הפעם אני במקום הנכון, עוד כמה דקות, אני צריכה למצוא את הכרטיס שבדיוק עכשיו נעלם בנבכי הטלפון והנה. אני בפנים ויש מזגן – הללויה.

גיליתי שכשמטיילים לבד, החושים מתחדדים מאד, צריכים להיות ערניים, להגיב מהר וכל הזמן לבדוק שכל התיקים אצלי, שלא שכחתי כלום, שאני בכיוון הנכון ושהאנשים שמסביבי נראים בסדר, בקיצור לעמוד על המשמר. בחושי המחודדים שמתי לב שהמעבורת מפוצצת וזה אומר שאולי בסופו של דבר האי סיפנוס הוא לא כזה שכוח אל. עוד שמחה קטנה נרשמה אבל היא התחלפה במחשבה שאולי המעבורת לא נוסעת ישירות לסיפנוס, זה לא הגיוני שכל האנשים והמכוניות על הסיפון נוסעים לאי אחד קטן, אז הלכתי לשאול ומסתבר שהחושים שלי צדקו, יש שלוש עצירות בשלושה איים וסיפנוס הוא בדיוק באמצע. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם פשוט הייתי יורדת בתחנה הראשונה מתוך הנחה שיש רק תחנה אחת. כל גילוי כזה, כל מקום שבו אני מבינה שהחושים שלי חסכו לי התבלבלות, זה ניצחון. וטיול לבד מלא בניצחונות קטנים.

זו הנסיעה הראשונה שלי במעבורת, והחוויה היא משהו שבין נסיעה באוטובוס לבין טיסה במטוס, רק שיותר נחמד ועם יותר תנאים. יש בר (עם מחירי שחיטה) יש אפשרות לאינטרנט (בתשלום), וכמובן שיש אפשרות לבחור באיזו מחלקה לשבת ומחיר הכרטיס הוא בהתאם לבחירה.

אחרי שעתיים וחצי המעבורת הגיעה לסיפנוס, דלת המעבורת נפתחת ותמונה שהרחיבה לי את הלב התגלתה אט אט ככל שהדלת ירדה מטה. נוף הרים צחיח ובתוכו משובצים בתים קטנים לבנים בוהקים ומרינה פצפונת מנצנצת בגווני תכלת, כמו בגלויה.

אני לא במתח לרגע, כי אני יודעת שמחכה לי מונית מספר 9 כפי שסיכמתי עם בעלת המקום אליו אני הולכת. המוני תיירים צועדים, שיירת מכוניות נפלטת אט אט מהמעבורת ותכף שיירה נוספת תיכנס פנימה ותיבלע בתוך בטן המעבורת בדרך לאי הבא. אני מזהה את מונית מספר 9, נהג המונית חסר השיניים לוקח את המזוודה, מבקש ביוונית שאשב מקדימה ועוד רגע נצא לדרך. פתאום מגיעה חבורה של ארבעה תיירים שטוענים שהם אמורים גם כן לנסוע במונית מספר 9, מישהו עשה דאבל בוקינג ואין מצב שחמישה אנשים עם חמש מזוודות ייכנסו במונית. נהג המונית לא מבין מילה באנגלית, אנחנו לא מבינים מילה ביוונית ומתנהל שיח כמו במגדל בבל שבסופו אני מוצאת את עצמי מחוץ למונית וכך גם המזוודה שלי, הוא מסמן לי בידיים משהו שאני מפרשת כ ״אני אחזור,״ אבל לא ממש סגורה על זה.

התיירים מתפזרים ואני נשארת כמעט לבדי שם. אני, שניים שלושה אנשים והאישה מהקיוסק. תחושה לא נעימה של חוסר וודאות ומשהו עולה מהבטן, בין רצון לבכות לרצון לקלל מישהו. שוב אני כועסת על עצמי, למה ירדת? למה נתת לו לקחת אותם? איך תיסעי מכאן? איך תגיעי? השעה כבר אחרי חמש ואני חוששת שתכף יחשיך ואני אתקע כאן. אני שולחת הודעה לגברת מהצימר ומחכה לתשובה שלא ממהרת להגיע.

בינתיים אני שואלת את האישה מהקיוסק אם היא יודעת איך אני יכולה לנסוע משם, היא אומרת שיש אוטובוס כל שעה, הוא מגיע לאפולוניה ומשם אני צריכה להחליף אוטובוס ״הוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותי בחזרה,״ אני אומרת לה והיא אומרת שזה טוב שאולי אחכה קצת. אני מחכה, הוא לא מגיע והדיבור הפנימי שלי אומר לי ״תסמכי רק על עצמך.״ אל תחכי שהוא יחזור, אולי הוא אמר סתם ואת תתקעי פה וגם האוטובוס ייסע.

אני מחליטה לפעול, לא להיות פסיבית. להיות אקטיבית, כמו בסרטי אקשן, לקחת את גורלי בידיי. אני אפילו מצחיקה קצת את עצמי בדימוי הזה.

אני מתחילה ללכת, האוטובוס כבר מחכה בתחנה, האישה שעובדת בחברת האוטובוס עוזרת לי עם המזוודה, ״תעלי היא אומרת״ ואני עולה, דלתות האוטובוס נסגרות בדיוק ברגע שאני רואה את נהג המונית שלי חוזר. הוא חזר לקחת אותי ואני כבר על האוטובוס בדרך לאפולוניה. אם רק הייתי מחכה כמה דקות…

טוב, הוא לא יפסיד אני אומרת לעצמי, הוא ייקח מישהו אחר, היו שם עוד כמה אנשים כשיצאתי, ומה אכפת לי בכלל, הוא זה שעשה דאבל בוקינג והוריד אותי מהמונית, שיתמודד עם הברזה. האוטובוס יוצא לדרך, הנוף משגע, נהג האוטובוס נוסע רגוע ובאחריות בכבישים הצרים והמפותלים ואני חושבת שאם הייתי נוסעת עכשיו עם נהג המונית הוא בטח היה נוהג כמו משוגע, כי ככה זה נהגי מוניות, לא משנה איפה בעולם. אז הרווחתי בסך הכל. אבל עדיין ניקר בי חשש קטן, איך אדע איזה אוטובוס לקחת למקום שבו הזמנתי את החדר ומתי יהיה בכלל אוטובוס.

הנסיעה לאפולוניה היתה קצרה מאד, אולי חמש או שבע דקות, אולי יותר, אולי פחות. אני יורדת מהאוטובוס, האישה הנחמדה שעזרה לי להכניס את המזוודה עוזרת לי להוציא אותה ותכף אני יוצאת למשימה הבאה, חיפוש האוטובוס הבא. אני מרימה את העיניים מהמזוודה ומי עומד מולי? נהג המונית בלי השיניים!

הוא מדבר בשצף קצף, מושך לי את המזוודה מהיד והולך לכיוון המונית שמחכה מאחורי האוטובוס. אני הולכת אחריו וצוחקת כמעט בקול. לא רק שהוא אמר שהוא יחזור, הוא גם רדף אחרי האוטובוס אחרי שהאישה בקיוסק (אני מניחה) אמרה לו שנסעתי באוטובוס.

כל הדרך הוא כעס עלי ביוונית שלא חיכיתי לו, לא באמת הבנתי מה הוא אומר אבל מהטונים, סימני הידיים והמימיקה שלו שיערתי לעצמי שזה מה שהוא אומר. אמרתי לו סליחה, גם אני עשיתי סימנים עם הידיים, כי ראיתי שהוא לקח את כל האפיזודה ללב, אמרתי לו שהכל בסדר והוא בתמורה לא אכזב, נהג כמו משוגע בכביש הצר, ענה פעמיים לטלפון, עקף רכבים שנסעו לבד והתנהג כמצופה מנהג מונית. אני מצידי התפללתי שנגיע בשלום.

התפילות נענו.

 

אז מה עשיתי בסיפנוס, איפה טיילתי ואיזה הרפתקאות חוויתי? בפוסט הבא.

 

 

דילוג לתוכן