מיכל זוהר בן-דור | סופרת

לבד ביוון

לנסוע לחו״ל לבד, היה חלום שלי מזה כמה שנים, חלמתי לנסוע למדינה זרה לחודש להרגיש איך זה לחיות אחרת, עם שפה זרה ואנשים זרים ואוכל אחר.

לבד באתונה

החלטתי שאקח את הרכבת במקום מונית. נכון, מונית זה הכי קל שיש, היא תיקח אותי מנקודה אחת לנקודה שניה וזהו בלי בלבולי מוח. אבל שילוב של רצון לחסוך ורצון לצאת מאזור הנוחות גרמו לי להחליט שאקח רכבת לנמל פיראוס. ״זה ממש קל״ אמרה לי הפקידה הנחמדה בקבלה של המלון, ״את יורדת כאן ממש לוקחת את הקו לפיראוס עשרים דקות ואת שם.״ נשמע קל באמת, יאללה אלך על זה.

נכנסתי לתחנת הרכבת בחשש, מה אם לא אמצא את הקו הנכון, מה אם אתבלבל, מה אם לא ארד בתחנה הנכונה? מה אם אפספס את הרכבת ואז את המעבורת? ואיך לעזאזל קונים כרטיס?

האתגר הראשון – לקנות כרטיס. ניגשתי למכונה, הכל שם נראה כמו סינית והקופה שליד המכונות היתה סגורה, אין את מי לשאול, אין ממי לקנות כרטיס. אחרי כמה דקות שבהן כמעט התייאשתי והקול הפנימי צעק עלי ״תיקחי מונית ותסגרי עניין״ פניתי לשוטר שעמד שם ושאלתי אותו איך קונים כרטיס. הוא כיוון אותי לעבר הקופה הרלוונטית שהיתה קרובה יותר לכניסה שהייתי צריכה וצעדתי לשם. הנה ניצחון קטן.

אי אפשר להתקין כאן מזגן? חום אימים… שילוב של חום פנימי מהלחץ וחום חיצוני של מדינה ים תיכונית בלי מזגנים.

כשהגעתי לקופה ונעמדתי בתור, אדם שעמד שם נעץ בי עיניים, הוא היה עם המשפחה שלו ומיד זיהיתי – ישראלים.

״הכל טוב?״ שאלתי והוא חייך. ״ישר קלטתי שאת ישראלית.״ יאללה בסדר.

ומה עושים ישראלים בתור? מקטרים, איזה תור, כמה זמן לוקח לה, איזה חום שאלוהים יעזור… קיטרנו יחד, וטינפנו על המוכרת בקופה שמול הפרצוף שלנו, שמצידה הכריזה שהיא בהפסקה וסגרה את התריס. בישראל אנשים היו מקימים צעקות, כאן זה עבר בחצי הלם חצי צחוק.

הם היו משפחה נחמדה של אמא אבא ושלושה ילדים בוגרים, שגם התלבטו איך קונים כרטיס, מה כדאי יותר ולאן כדאי להם לטייל.

״את מטיילת לבד? האמא שאלה פתאום, שאלה שרק ישראלים חוצפנים יכולים לשאול

״כן.״ עניתי ועל הפנים שלה זיהיתי הבעה שהתפרשה לי כמו רחמים.

״למה הפרצוף?״ אמרתי בלי להתבייש וקצת מוכנה לצאת לקרב ולהגן על עצמי.

״זה חלום שלי, אבל עדיין אין לי אומץ.״ הפעם היא לא התביישה וגילתה את מה שהפנים שלה אמרו.

כשסיפרתי לחברה טובה שאני עומדת לנסוע לבד ליוון, גם לה היתה את אותה ההבעה על הפנים, במקום לשמוח בשמחתי, הפנים שלה התכרכמו והיא נכנסה למרה שחורה, או אפורה או כל גוון שאינו ורוד. ״זה החלום שלי.״ היא אמרה כאילו גנבתי לה את החלום, כאילו מה שאני עומדת לעשות נעמד מולה כמו מראה והציף אצלה את השדים עמם היא מתמודדת ואת העובדה הפשוטה שהקדמתי אותה, ואם כך, מה זה אומר עליה?

לנסוע לחו״ל לבד, היה חלום שלי מזה כמה שנים, חלמתי לנסוע למדינה זרה לחודש להרגיש איך זה לחיות אחרת, עם שפה זרה ואנשים זרים ואוכל אחר.

אבל לא היה אומץ, כי יש אלף ואחת סיבות למה לא לעשות את זה בדיוק עכשיו. יש את מה יגידו האנשים – במיוחד אלה שקרובים אלי. יש את העבודה, את התקציב, את הזמן שאף פעם לא מתאים, את האחריות על הבית ועוד כהנה וכהנה סיבות. אבל אני חושבת שהסיבה העיקרית שבגללה אנשים ובמיוחד נשים לא עושות את זה, הוא הפחד.

זה החשש להתנהל לבד במקום שבו אנחנו לא מכירות אף אחד. כי שנים אמרו לנו ״אל תלכי לבד בחושך,״ ״אל תיכנסי לבד לשירותים, תלכי עם חברה,״  ״אל תדברי עם אנשים שאת לא מכירה,״ ״אל תתבלטי יותר מדי,״ ויש גם את ״מה יגידו, לא נעים ועוד ועוד.

יש סרטון באינסטגרם שבו שואלים גבר ואישה את אותן השאלות בסגנון ״האם היית הולך לבד בחושך״ וכדומה, כמובן שעל כל מה שהאישה השיבה ״לא״ הגבר השיב ״כן״ כי בנוסף לפחדים הרגילים שיש לנו כבני אדם, לנו הנשים יש פחדים ומעצורים מתוקף היותנו נשים.

נשים גדלות בהבניה תרבותית שבה הן נושאות את האחריות על שלמות המשפחה (אישה בונה אישה הורסת, מכירות?), סוחבות על הגב את התפקוד שלה (למי מתקשרים לעבודה כשהילד חולה?) מתקתקות את צורכי הבית (אמא איפה החולצה שלי? תגידי כיבסת לי תחתונים?) ובקיצור, בנוסף לכל הדברים שאנחנו צריכות להיזהר מהן כנשים, אנחנו חיות בסרט שבלעדינו העולם יתמוטט. אבל אם יש משהו שהבנתי לפני כמה חודשים זה שהיחידה שעוצרת אותי, זו אני עצמי.

למה אני לא מגשימה את החלום שלי לנסוע לבד לחודש לחו״ל? בגללי.

ואז, כשהאסימון ירד וכבר לא היה לי את מי להאשים בזה שאני לא עושה את זה, זה היה הרגע שבו הזמנתי את כרטיס הטיסה וסגרתי מלון.

כשהתחלתי לספר לאנשים ובמיוחד לנשים שאני נוסעת לבד לבד, הייתי המומה מהתגובות. כולם וכולן עפו על זה. התגובות נעו על הסקאלה של ״איזו אלופה,״ ״איזו תותחית,״ ״כל הכבוד,״ אבל התגובה שהיתה הכי בולטת והפתיעה אותי היתה ״אני מקנאה.״ ממש כמו שאמרה האישה הזרה שלא הכרתי בתחנת הרכבת, זו שהנוכחות שלי הצליחה להוציא ממנה בדקה וחצי שהייתי שם, וידוי מול כל המשפחה שלה בלי להתבייש. ואם להודות את האמת היה גם גבר אחד בגיל מתקדם שאמר לי שזה החלום שלו – שהלוואי שהוא יכול היה לעשות את זה גם.

אז אחרי כל השבחים וההילה והתמיכה של כולם, בסופו של דבר זו אני והמזוודה והמסע הזה שנראה כיף (ושלא תבינו לא נכון, הוא בהחלט כיף) הוא גם מסע של התמודדות. התמודדות עם רגעים קטנים והחלטות קטנות והאם לוותר לעצמי או לא, האם לוותר על משהו שרציתי לעשות כי ״לא נעים,״ האם לסמוך על עצמי שבסוף יהיה בסדר או להיכנע לחשש? זה בין היתר המהות של הטיול, לצאת מאזור הנוחות ולהתעמת עם עצמי, עם הפחדים, החששות, הרצונות ולנצח את עצמי.

אגב, העולם לא התמוטט כשנסעתי. סעודת ראש השנה התקיימה אצלנו בבית לתפארת, עם שולחן ערוך, משפחה מקצה לקצה על שלוחותיה ושמחה וששון. יאללה בלאגן.

והאם הצלחתי לתפוש רכבת? האם הגעתי בזמן למעבורת? על זה בפוסט הבא.

דילוג לתוכן